<h1>ספר החינוך מצוה תקצ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים ליקח אשת אחיו המת לו לאשה וזהו הנקרא יבם בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר [דברים כ"ה] יבמה יבא עליה וגומר. משרשי המצוה לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאיבריו שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון שלוקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה, והאיש הזה שמת בלא בנים שיהיה חלק ממנה לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו ליזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע דברא מזכה אבא, שכן אמרו זכרונם לברכה ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם והיא האשה שנפלה לחלקו בתחלה כמו שאמרנו, ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע עניינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו שאחיו יטול חלק בהם ולמקצת הזכות לא היה חושש, גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת לפי שהוא כבעל הקרקע והאח החי כאריס, וכענין שידוע באירוסין שיש מהם שיתנו הזרע משלם, וזהו שיאמרו זכרונם לברכה שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם בן או בת או בני בנים מאשה אחרת ואפילו ממזר או ממזרת שפוטרים את אשתו מן הייבום, נראה בזה שאין הענין רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני. והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עקר גדול וטעם נכון אמתי אצל המקובלים אסמוך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשוך עצמי מכתוב כל מחשבותי בפשט טעם המצות לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהם, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמתת עניניהם ואזכה אני במקומי עמהם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמצות הייבום היא בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנישואין או אפילו מן האירוסין, ומה שאמרו שלענין ייבום וחליצה ולירושה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב אף על פי שלענין אבילות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם, ומה שאמרו שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויותרו כולן, ואינו יכול ליבם שתים לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו ובא הפירוש עליו [יבמות מ"ד ע"א] בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה, ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה, ומצוה לכתחלה בגדול ליבם, וכמו כן אין יכולין לחלוץ כי אם לאחת וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החלוץ ועל כל שאר האחים מדברי סופרים כמו שניות, אבל ודאי אין בהן איסורי תורה מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשנייות, והחולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות לו, והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו, כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה. וכן אם מתה יבמה קודם יבום וחליצה הרי דינה לענין קרובותיה כאשתו שמתה תחתיו, וכל איסורין אלו מדבריהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם מ"א ע"א] שהיבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה ומיום הייבום או יום החליצה כדי להבחין בין זרע שני האחין, וזה שאמרו לא תחלוץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא [שם ע"ב], ואמרו זכרונם לברכה בענין זה [שם ל"ה ע"ב] שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הרי זו תתיבם או תחלוץ, ואם ילדה ויצא הולד חי פטורה מן הייבום ומן החליצה, ואפילו מת הולד מיד מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו לולד, אבל אם לא נודע חולצת ולא מתיבמת.
וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיתה היא ערה או ישנה בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה הרי זה ייבום וקנה אותה, ובמה דברים אמורים בשנתכוון לבעול אבל לא נתכוון לבעול לא קנה, ומדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור לפי שהתורה אמרה יבמה יבא עליה, הנה שענין היבמה תלוי בביאה. וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה שיש נשים שהן פטורות מן הייבום וגם מן החליצה, ואלו הן: אשת סריס חמה ואנדרוגינס ואשת השוטה ואשת הקטן והאילונית ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הוא הואיל ואינם ראויים לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. וחמש עשרה נשים לקוחין מנו חכמים שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, ואמרו גם כן שיש מן הנשים שמתייבמות ולא חולצות ומהן חולצות ולא מתייבמות, ויש אחים גם כן שהם ראויין ליבום או לחליצה ויש שאינם ראויין לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זיקה כלל ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים לייבום ויש שהם ראויים לייבום ולא לחליצה. ויתר רובי פרטי ענינים אלה מבוארים כולם משלם במסכתא המחוברת על זה והיא מסכת יבמות. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ועובר על זה ולא ייבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה בטל עשה זה.
